<h1>סמ"ג לאוין סימנים ע'—ע"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנינו בתחילת מועד קטן משקין בית השלחין במועד מן המעיין שממשיכו ומשקה בו, אבל לא ידלה מן הבריכה וישקה שיש שם טורח גדול, ובית השלחין היא ארץ צמאה שיפסידו כל האילנות שבה אם לא ישקוה (ע"פ רמב"ם יו"ט פ"ז הל' ב') ולכך הותר. הלכה כר' יוסי דאמר (מו"ק י"ב א'), כל דבר שיש בו הפסד אם לא נעשה עושהו כדרכו ואין צריך שינוי (רמב"ם שם הל' ג'), דרבינא ורב אשי (שם י"א א') מוקמי סתם מתניתין כוותיה.
ובפרק קמא (ב' א') אמרינן, עושין כל צרכי הרבים במועד, כיצד מתקנין קילקולי המים שברשות הרבים ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות וחופרים לרבים בורות שיחין ומערות ונהרות, ומודדין את המקואות וכל מקוה שנמצא חסר מרגילין לו מים ומשלימין [לו] שיעורו (רמב"ם יו"ט פ"ז הל' י' בדילוג). ויוצאין שלוחי בית דין להפקיר את הכלאים, ופודים את השבויין ואת ההקדשות (שם הל' י"א). ודנין דיני נפשות ודיני ממונות במועד ודיני מכות ומי שלא קיבל עליו את הדין משמתין אותו במועד, וכשם שדנין במועד כך כותבין כל מעשה בית דין במועד והדומה לו, כדאיתא בפרק ואלו מגלחין (מו"ק י"ח ב'), כיצד כותבין הדיינין איגרות שום ואיגרות מזון (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ב), ומפרש בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ג) איגרות שום, שום היתומים, ואיגרות מזון, [מזון] האלמנה והבנות, אמנם בכללם גם שומות ששמין לבעל חוב (ע"פ רמב"ם שם), וכותבין שטרי חליצה ומיאונין וכל הדברים הדומין להם מדברים הצריכים לדיינין לכותבם כדי שיזכרום כגון טענות בעלי דינין ודברים שקבלו עליהם כגון איש פלוני נאמן עלי איש פלוני ידון [עלי], מי שצריך ללות במועד ולא האמינו המלוה הרי זה כותב שטר חוב, וכן כותבים גיטי נשים ושוברות ומתנות שכל אלה כצרכי רבים הם (רמב"ם שם).
<h2>דף ו:</h2>
רבי אליעזר בן יעקב אומר בפרק קמא, מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה, וזרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד, מפני שצריכין מים רבים ויבא לידי טורח (רמב"ם יו"ט פ"ח הל' ד' ע"ש ובכס"מ), וחכמים מתירין בזה ובזה. אמר רבינא שמע מינה האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא.
<h2>דף ח:</h2>
אין חופרין קבר להיות מוכן למת שימות (רמב"ם יו"ט פ"ח הל' ח'), אבל למי שמת כבר מותר אף ביום טוב שני (מו"ק ח' ב' תד"ה אין). ואין מפנין את המת ואת העצמות מקבר לקבר (שם הל' ט'). מסרגין את המטות כרבנן [וכסתם משנה המתרת] אף על פי שרבי יוסי חולק ואומר דדווקא ממתחין שאם היה רפוי ממתחו (י' א' וע"ש) מכל מקום קיימא לן כסתם משנה דשריא, וגרסינן בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ח) רבי אסא הורה לרבי שמואל ברבי חנינא לסרוג [את] המטות שתי וערב, ודוקא לצורך המועד (תד"ה כיון). ונוקרין את הרחיים (י' א').
עושין כל צרכי המת במועד, גוזזין שערו ומכבסין כסותו ועושין לו ארון [ותכריכין], ואם לא היו להם נסרים מביאין לו קורות ונוסרין מהן נסרים בצינעא בתוך הבית, כרבן שמעון בן גמליאל, וגרסינן בירושלמי (פ"א ה"ו), שאם היה אדם מפורסם, פירוש, בעל שם, עושין לו אפילו בשוק (ע"פ רמב"ם יו"ט פ"ז הל' ט"ו).
<h2>דף י.</h2>
אסור לתקן מנעלים בחול המועד, דדווקא עולי רגלים מתקנים כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נ"ה ב'), ואין מחשיבו דבר האבד הואיל ויכול לקנות חדשים (תד"ה עולי ע"ש).
ההדיוט תופר כדרכו, ה"ד הדיוט אמרי דבי רבי ינאי כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת, ר' יוסי ברבי חנינא אומר כל שאינו יכול לכוין אימרא בשפת חלוקו, והאומן מכליב, מאי מכליב רבי יוחנן אומר מפסע פי' מרחיב תפירתו, (רבא) [רבה] בר שמואל אומר כלבתא, פיר' כשיני כלב שאינו מכוין אלא זה למעלה וזה למטה.
<h2>דף י:</h2>
סוס שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו (רמב"ם יו"ט פ"ח הל' ט"ו), פן ינקפם זו בזו, וכל שכן ברזל הסוס שמותר שיותר הוא דבר האבד ואין צריך להזכירו (מו"ק י' ב' תד"ה למישקל ע"ש) וכן פסק הרב רבי יצחק ברבי מרדכי, ולסרקו כדי לייפותו מותר (רמב"ם שם). תניא, מקיזין דם לבהמה ואין מונעין ממנה רפואה (רמב"ם שם).
פסק הרב רבי יוסף שמותר להסיר גבשושית בתוך הבית מאחר שאין [שייך] שם חרישה ולא אסר התם אלא במקום שראוי לחרישה. כותל חצר שנפל בונהו כדרכו (רמב"ם יו"ט פ"ח הל' ו'). וכן הציר והדלת והמנעול והמנורה [נ"א והמפתח] שנשברו מתקנן במועד כדרכן בין בשל ברזל בין בשל עץ שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח [ו]דלתות שבורות נמצא מאבד כל אשר בבית, וכבר בארנו (בתחילת הלכות ח"ה [הו' בריש מו"ק]) דק"ל כרבי יוסי, שכל שיש בו הפסד אין צריך שינוי (ע"פ לשון רמב"ם הל' ז' ע"ש). אמר רבא, בונה אדם איצטבא לישב עליה או לישן עליה (רמב"ם שם).
אמר רבא בשילהי פרק קמא דמועד קטן, פרגמטיא כל שהוא אסורה, אמר רבי יוסי ברבי אבין ובדבר האבד מותר, וגרסינן בירושלמי (פ"ב ה"ג), שאם היה דבר האבד שאינו מצוי תמיד לאחר המועד כגון ספינות [או] שיירות שבאו או שהן מבקשין לצאת ומכרו בזול או לקחו ביוקר הרי זה מותר למכור או לקנות (רמב"ם יו"ט פ"ז הל' כ"ב), גרסינן עוד בירושלמי (שם) אמר רבי יוסי ברבי בון אגרא לקרנא, אי ידע דאי לא מיזדבן והוא פחת מן קרנא מיזדבן ואי לא לא מיזדבן, מכאן משמע דאין קרוי דבר האבד אלא אם כן פוחת מן הקרן אם ימתין עד לאחר המועד וכמו ההיא דמועד קטן דרבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא דלא שרינן ליה רק משום דהאידנא משתכחי ולבתר יומא לא משתכח והילכך מפסיד הקרן, אבל בשביל שימכרנה יותר ביוקר [אחר המועד] אין להתיר (שם תד"ה ובדבר ע"ש). אמנם [אם] מוכר כדי שיהו לו מעות בריוח להוציא בשמחת המועד מותר, דגרסינן בירושלמי (שם) רבי יוסי ורבי אלעזר [הוו] מפקדי לרבי אושעיא דהוה פריש, פירוש שהיה פורש מלמכור, אי את ידע דאת מזבן ואת שתי גבן זבין, רבי יונה הוה ליה ספרין אתא שאיל לרב הונא מהו מזדבנינון במועדא אמר ליה שרי מחדי את במועדא, פירוש לשמוח שתי את קונדיטון במועדא.
ועל הלוואות שמלוין בחול המועד, כתב ר"י בתשובה שלא היה נראה לרבינו יעקב לאסור משום פרגמטיא אלא משא ומתן של סחורה ולא הלוואות, וההיא דרבינא דמסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא דלא שרי רב אשי (מו"ק י' ב') אלא משום דבשאר יומי לא משתכחי ליה, אותה הלוואה לא היתה אלא כעין פרגמטיא שהיה נותן להן מעות ביין כדי להרויח כדי שיהיה לו יותר, כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ ע"ג ב') רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכי ליה טפי תרי כופייתה אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה ומי שרי הכי אמר ליה אחולי הוא דמחלי גבך (מו"ק שם תד"ה פרקמטיא) והיינו ההוא עובדא גופא דמועד קטן, אבל הלוואה גופא אינה כעין פרגמטיא ושרי, וכתב [במסקנה] רבינו יצחק ומאחר שהיה רבינו תם מתיר ורוב בני אדם נוהגין בו היתר אין בידי לאסור להם והמחמיר תבא עליו ברכה (וכ"ה בשבה"ל סי' רכ"א דף ק"ד ב'), ואני רגיל לומר למלוים בחול המועד שיקחו הריבית של אותו שבוע מיד מן הגוי ויוציאוהו ליתרון שמחת יום טוב כי ההיא דירושלמי שהבאתי למעלה ע"כ דבריו (וכ"ה ברא"ש מו"ק פ"א סי' כ"ד ע"ש).
<h2>דף יב.</h2>
תניא בפרק מי שהפך כל שאסור לעשות[ו] במועד אין אומרים לגוי לעשותו [וכל שאסור לעשותו] במועד, אם אין לו מה יאכל הרי זה עושה כדי פרנסתו, וכן עושה סחורה כדי פרנסתו, ומותר לעשיר לשכור פועלים עניים שאין להם לאכול לעשות מלאכה שהיא אסורה במועד כדי (שיפול) [שיטול] שכרו להתפרנס בו, וכן לוקחין דברים שאינם לצורך המועד אם הם צורך המוכר שאין לו מה יאכל (ע"פ רמב"ם יו"ט פ"ז הל' כ"ד ע"ש). תניא, שוכרין השכיר על המלאכה במועד לעשות(ו)[ה] לאחר המועד ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד ולא ימנה כדרך שהוא עושה בחול (שם הל' כ"ה). אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר, ואין חילוק בין בשבת ובין במועד בין באבל משפט אחד להם כאשר כתוב בירושלמי שהבאתי בהילכות שבת (דף י"ט ג' בד"ו [הו' בשבת י"ז ב']).
וזופתין את החבית כדי שלא יפסיד את היין, וזופתין כוזתא מפני שאין בו טורח (ע"פ רמב"ם יו"ט פ"ח הל' י"ד), כשני הלשונות (מו"ק י"ב א') להקל. רבא (מו"ק י' ב') שרא לכסכוסי קרמי, פי' לרכך את הבגדים בידים מפני שהוא עושה מעשה הדיוט כך פי' רבינו משה (שם), ורבינו יצחק (תד"ה כסכוסי) פי' ליסא"ר בלעז שמחלקין את הבגדים באבן זכוכית לאחר הכיבוס והוא גיהוץ, לשון אחר לכסכוסי במי קמח שזהו אנפזיי"ר בלעז, וראשון עיקר דכיסכוס הוא לשון שיפשוף כדאמרינן בפ' תולין (שבת קמ"א א') טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ. אמר רב יצחק (א"ר) [בר] אמי אמר רב חסדא (מו"ק י' ב') קטורי בידיה אסור, פי' לעשות קישרי בית הידים מפני שהוא עושה מעשה אומן וכן כל כיוצא בזה, כך פי' רבינו משה (שם), גירסא אחרת (תד"ה קיטורי) קיטרי בירי כמו בירית והם בתי שוקים ואסור לקמטן וכן בתי ידים וכן פר"ח והוא רידיי"ר בלעז.
<h2>דף יג.</h2>
ואסור לאדם לאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן ויניח[ם] כדי לעשותן במועד מפני שהוא פנוי, וכל המכוין מלאכתו והניחה במעוד (ועשאן) [ועשאה] במועד בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל, ואם כיון מלאכתו ומת אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדין ממנו ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד שלא תאבד (רמב"ם יו"ט פ"ז הל' ד' ע"ש).
מסקינן בפרק מי שהפך אין לוקחין בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד. אמרינן בסוף פרק מי שהפך (י"ג ב'), מוכרי פירות כסות וכלים מוכרים בצינעא לצורך המועד, כיצד אם היתה החנות פתוחה לזוית או למבוי פותח כדרכו ואם היתה פתוחה לרשות הרבים פותח אחת ונועל אחת, וערב יום טוב האחרון של חג הסוכות מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב, מוכרי תבלין מוכרין כדרכן בפרהסיא (רמב"ם יו"ט פ"ז הל' כ"ב—כ"ג).
מביאים כלים שהן לצורך המועד מבית האומן, כגון כרים וכסתות וצלוחיות, אבל כלים שאינם לצורך המועד אין מביאין, ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניחין אצלו, ואם אינו מאמינו מניחו במקום קרוב שיוכל למצא מקום המשתמר, אבל לא יביאם לביתו (ע"פ רמב"ם יו"ט פ"ח הל' ט"ז ע"ש).
<h2>דף יג:</h2>
בפרק מי שהפך אמרי', כל מלאכות שהן לצורך המועד כשעושין אותן אומניהם עושין אותן בצינעא, כיצד הציידין והטוחנין והבוצרים [והרגילין] למכור בשוק [בפרהסיא] הרי אלו עושין בצינעא לצורך המועד, והעושה שלא לצורך המועד אסור ואם עשה לצורך המועד והותיר הרי זה מותר (רמב"ם יו"ט פ"ז הל' ט' ע"ש ובמ"מ).
<h2>דף יד.</h2>
אין מגלחין ואין מכבסין במועד גזירה שמא ישהא אדם עצמו לתוך המועד ויבא יום טוב ראשון והוא מנוול, לפיכך כל מי שאי אפשר לו לכבס ולגלח מערב יום טוב הרי זה מותר לכבס ולגלח (רמב"ם יו"ט פ"ז הל' י"ז), כיצד אבל שחל שביעי שלו להיות ביום טוב או שחל להיות בערב יום טוב והרי הוא שבת שאי אפשר לגלח, והיוצא מבית השבייה ומבית האסורים ומי שהיה מנודה ולא התירוהו אלא במועד הרי אלו מגלחין [ומכבסין] במועד (ע"פ הל' י"ח שם), וכולן שהיה להם פנאי לגלח קודם הרגל ולא גלחו הרי אלו אסורין (הל' י"ט שם). מותר ליטול שפה בחול המועד, וליטול צפרנים אפילו בכלי (הל' כ' שם), כי לדברי הכל הלכה כרבי יוסי במועד בפרק ואלו מגלחין (י"ז ב') והוא מתיר, וכן רבי התירם כמו שאומר שם (י"ח א') אחר כך, אמנם רבותינו שבצרפת מצריכין שינוי מפני שאומר שם שקלינהו לטופריה בשיניה, ועוד אומר שם דבנגוסטרי אסור (תד"ה ובגנוסטרי ע"ש), ורב אלפס (שם דף י' א') כתב דדוקא באבל אסור בנגוסטרי אבל במועד מותר תדע דקאמר התם רבי יוחנן הוה יתיב בי מדרשא ושקליה לטופריה בשיניה וזרקינהו [ואמרינן] שמע מינה תלת, ולמה אינו אומר שמע מינה ארבע דבנגוסטרי אסור, אלא ודאי להכי נקט בי מדרשא שלא היה שם נגוסטרי שאלו היה שם נגוסטרי היה עושה בנגוסטרי [וכן נראה, וכן פסק רבינו משה (כנ"ל). ו]מעברת אשה שער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי, ועושה כל תכשיטיה במועד, כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פניה וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו והוא שתוכל לקופלו במועד (רמב"ם שם). הזבים והזבות נדות ויולדות וכל העולים מטומאה לטהרה במועד הרי אלו מותרין לכבס, וכן כל כלי פשתן מותרין לכבסן במועד מפני שהן צריכין תמיד כיבוס אפילו נתכבסו בערב יום טוב, ומי שאין לו אלא חלוק אחד אפילו אינו של פשתן מותר לכבסו במועד, מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספוג הרי אלו מותרין לכבס (רמב"ם שם הל' כ"א בשינוי סדר). וגרסי' בירושלמי (פ"ג ה"ב) בגדי הקטנים בגדי נשים מותרין לכבסן בחול המועד.
<h2>דף יח:</h2>
ובפרק קמא (ב' א') אמרינן, עושין כל צרכי הרבים במועד, כיצד מתקנין קילקולי המים שברשות הרבים ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות וחופרים לרבים בורות שיחין ומערות ונהרות, ומודדין את המקואות וכל מקוה שנמצא חסר מרגילין לו מים ומשלימין [לו] שיעורו (רמב"ם יו"ט פ"ז הל' י' בדילוג). ויוצאין שלוחי בית דין להפקיר את הכלאים, ופודים את השבויין ואת ההקדשות (שם הל' י"א). ודנין דיני נפשות ודיני ממונות במועד ודיני מכות ומי שלא קיבל עליו את הדין משמתין אותו במועד, וכשם שדנין במועד כך כותבין כל מעשה בית דין במועד והדומה לו, כדאיתא בפרק ואלו מגלחין (מו"ק י"ח ב'), כיצד כותבין הדיינין איגרות שום ואיגרות מזון (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ב), ומפרש בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ג) איגרות שום, שום היתומים, ואיגרות מזון, [מזון] האלמנה והבנות, אמנם בכללם גם שומות ששמין לבעל חוב (ע"פ רמב"ם שם), וכותבין שטרי חליצה ומיאונין וכל הדברים הדומין להם מדברים הצריכים לדיינין לכותבם כדי שיזכרום כגון טענות בעלי דינין ודברים שקבלו עליהם כגון איש פלוני נאמן עלי איש פלוני ידון [עלי], מי שצריך ללות במועד ולא האמינו המלוה הרי זה כותב שטר חוב, וכן כותבים גיטי נשים ושוברות ומתנות שכל אלה כצרכי רבים הם (רמב"ם שם).
וכותבים איגרות של רשות, כתוב בה"ג (דף מ"ב א') איגרות של רשות פיסקי דרשוותא אבל דיסקי אסור למכתבינהו, אבל בירושלמי (פ"ג ה"ג) כתב שהן איגרות של שאילת שלום, וכן כתבו רבינו משה (יו"ט פ"ז הל' י"ד) ורב אלפס, ותניא בתוספתא (פ"ב ה"ג), שכותב חשבונותיו ומחשב יציאותיו שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות (רמב"ם שם).
אין נושאין נשים ולא מייבמין במועד כדי שלא תשתכח שמחת [החג] בשמחת הנישואין, אבל מחזיר את גרושתו, ומארסים נשים במועד כדתני דבי שמואל שם בפרק ואלו מגלחין, ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין שלא לערב שמחה בשמחה (ע"פ רמב"ם יו"ט פ"ז הל' ט"ז ע"ש ובלח"מ), שנאמר (בראשית כ"ט כ"ז) מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת וגומר (ע"פ רמב"ם אישות פ"י הל' י"ד) כדאיתא בירושלמי (פ"א ה"ז), אבל בתלמוד שלנו (ט' א') נפקא לן הא מבניין בית המקדש דכתיב (מלכים א' ח' ס"ה) ויעש שלמה את החג שבעת ימים ושבעת ימים שלא לערב שמחת הבניין בשמחת החג.
<h2>דף יט.</h2>
ואסור לכתוב במועד ספרים ותפילין ומזוזות, ואין מגיהין אפילו אות אחת אף בספר תורה שבעזרה מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד, אבל כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו (רמב"ם יו"ט פ"ז הל' י"ג), ובירושלמי (פ"ג ה"ד) מפרש רב בד"א להניח פירוש להניחם אחר המועד אבל להניחם במועד אפי' להניחם לאחרים יכול לכותבן, והירושלמי הבאתי בהלכות תפילין (עשה כ"ב), [ומורי כתב כי ר' יצחק היה אוסר להניח תפילין בחול המועד אבל לא הביא הירושלמי כלל] (ועי' תד"ה רבי). וטווה תכלת לבגדו, ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר תפילין לאחרים כדי פרנסתו (רמב"ם שם).
<h2>דף כז:</h2>
חולו של מועד אף על פי שהוא אסור בהספד ותענית מותר לספוד בו תלמוד חכם בפניו אבל אחר שיקבר אסור לסופדו בו (ע"פ רמב"ם יו"ט פ"ו הל' כ"ב), וכן בר"ח בחנוכה ובפורים (כ"ז ב' וע"ש כ"ח ב'). ובשם רבינו שלמה מצינו כתוב שקרע על מת אחד בחולו של מועד אף על פי שאין אבילות נוהג, אמנם הבראה אין שייך מאחר שאין אבילות [נוהג], וגם לאחר המועד אין להברות מאחר שאין סעודה ראשונה אין מקום להבראה, וכן פוסק רבינו שלמה (מו"ק כ' א' תד"ה שכבר ע"ש), גרסינן בירושלמי דמועד קטן (פ"ג ה"ט) רבי קרוספדאי נפטר במועד עשו עליו הבראה והיו סבורין שמדעת ר' אמי עשו כן ולבסוף נודע שלא היה מדעתו, אבל בחנוכה ובר"ח משמע שלדברי הכל מברין. שנינו בפרק אלו מגלחין (מו"ק כ"ח ב'), נשים במועד מענות אבל לא מטפחות ולא מקוננות נקבר המת אינן מענות, בראשי חדשים בחנוכה ובפורים בפני המת מענות [ו]מטפחות אבל לא מקוננות, איזהו עינוי שכולם עונות כאחת, קינה אחת אומרת וכולן עונות (רמב"ם שם הל' כ"ד ע"ש). ובפרק קמא דמועד קטן (ח' א') שנינו, שאסור לאדם שיספוד (שיספר) על מתו קודם הרגל שלשים יום כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב ולבו דואג ומזכיר הצער אלא יסיר הדאגה מלבו ויכוין לבו (דעתו) לשמחה (ע"פ רמב"ם שם ע"ש).
